"אפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה... וכמה שיעור חוליא? תניא ,רבי אומר כדי שיכרוך וישנה וישלש, תאנא הפוחת לא יפחות משבע, והמוסיף לא יוסיף על שלוש עשרה. הפוחת לא יפחות משבע – כנגד שבעה רקיעים, והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה – כנגד שבעה רקיעין וששה אוירין שביניהם."
(מנחות ל”ט.)
מבואר בגמרא, כי בקשירת הציצית יש לכרוך חוליות ועכ"פ לפחות חוליה אחת ששיעורה הוא שלוש כריכות. בנוגע להמשך דברי הגמרא, נחלקו הראשונים למה מתייחסים המספרים שבע ושלש עשרה. רוב מוחלט של הראשונים סוברים שמספרים אלו מתייחסים למספר החוליות שיש לכרוך לכתחילה - שבע או שלוש עשרה חוליות (חוליה = 3כריכות). לדעת הרמב"ם וספר החינוך, חוליות תכלת בלבד (מלבד כריכה ראשונה בחוליה ראשונה וכריכה אחרונה בחוליה אחרונה) ולדעת ראשונים אחרים חוליות לבן ותכלת לסירוגין.
לעומת זאת, דעת הראב"ד, שמספרים אלו מתייחסים למספר הכריכות. לשיטה זו, יש לכרוך את התכלת והלבן לסירוגין 7 או 13 כריכות בכל חוליה. לדעתם דברי רבי שהעמיד את שיעור החוליה "כדי שיכרוך וישנה וישלש" נוגעות למספר המינימלי של כריכות התכלת שיש בסה"כ בכריכות הלבן ותכלת לסירוגין, היות שבשבע כריכות לבן ותכלת לסירוגין יש 3 כריכות תכלת.
חשוב לציין, כי מבואר בגאונים וברבותינו הראשונים, שדין מספר החוליות נוהג רק כאשר יש תכלת, אך בזמן שאין תכלת אין צורך להקפיד על מספר החוליות. והסיבה לכך היא, היות שמטרת עשיית החוליות היא לדמות לרקיעים שהתכלת מדמה את הרקיעים, ועל כן בזמן שאין תכלת אין צורך להקפיד על עשיית החוליות.
מתחיל בלבן ומסיים בלבן
"תנא, כשהוא מתחיל, מתחיל בלבן – ‘הכנף’, מין כנף; וכשהוא מסיים, מסיים בלבן – מעלין בקודש ולא מורידין."
(מנחות ל”ט.)
מבואר בגמרא כי יש להתחיל ולסיים בכריכת החוט הלבן. אך נחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא.
דעת הרמב"ם (הל’ ציצית פ”א, הל’ ב’-ג’) וכן הביא בתשובתו בשם רבי שמואל בר חפני גאון, שרק הכריכה הראשונה של החוליה הראשונה והכריכה האחרונה של החוליה האחרונה הן בחוט לבן וכל יתר הכריכות הן בחוט התכלת. אופן קשירה זה מיוסד על הבנת הרמב"ם כי פתיל התכלת נועד לכריכה סביב הלבן ולכך שמו 'פתיל' היות והוא מתפתל סביב חוטי הלבן, והגמרא רק באה להוסיף שיש בכל זאת לכרוך כריכה אחת בהתחלה וכריכה אחת בסוף מהטעם "שמעלין בקודש ואין מורידין".
לעומת שיטת הרמב"ם, רוב הראשונים מפרשים את המילה "פתיל" כמו פתילה שמסובבת סביב עצמה ובדומה לפתיל המיועד להדלקה ועל כן שיטתם כי פתילי הלבן ופתיל התכלת נועדו במידה שווה לכריכה.
דעת רב עמרם גאון, התוספות ועוד ראשונים וכך גם דעת הגאון מוילנא, שיש לכרוך חוליות לבנות וחוליות תכלת לסירוגין (חוליה=3 כריכות) כשהחוליה הראשונה והאחרונה לבנות.
דעת הראב"ד, שיש לכרוך כל חוליה בכריכות לבן ותכלת לסירוגין – 7 או 13 כריכות, כשהכריכה הראשונה והאחרונה בכל חוליה הן לבנות.
קשר עליון דאורייתא
"ואמר רבה שמע מינה קשר עליון דאורייתא."
(מנחות ל”ט.)
רש"י ותוספות (שם) מביאים שני פירושים למיקום הקשר העליון:
1. סמוך לבגד, כדי לחבר את חוטי הציצית לבגד.
2. בסוף הגדיל (לאחר סיום כל הכריכות), כדי שהגדיל לא יפרד.
לפי הפירוש הראשון יש הקפדה שהקשר יהיה סמוך לבגד דווקא, אך לפי הפירוש השני, רשאי לקשור את הקשר בכל מקום שירצה כל עוד מובטח שהגדיל לא יפרד.
קשירת חמשה קשרים
מנהג קשירת חמשיה קשרים כפולים בציצית, הינו מנהג קדום וטעמו כדי לזכור את תרי"ג המצוות.
וכך מבואר במדרש:
ציצית ,שש מאות. שמונה חוטין וחמישה קשרים, הרי שש מאות ושלש עשרה."
(מדרש תנחומא, פ’ קרח י”ב)
ענין חמישה קשרים מובא גם בתרגום המיוחס ליונתן:
"ויתלון בחמשת קיטרין"
(במדבר טו,לח)
יש אומרים שמנהג זה היה מאז ומעולם גם בזמן שעדיין התכלת הייתה מצוייה וכמבואר בזוהר ויש אומרים שמנהג זה מקורו מתקופת הגאונים זאת מאחר שהתכלת שמזכירה - כמאמר חז"ל, את הים, את הרקיע ואת כיסא הכבוד - ומכאן גם את מצוות ה', כבר לא הייתה מצויה. מנהג זה נהגו בו כל קהילות ישראל, מלבד עדת התימנים שנהגו בכל עניני ההלכה כדברי הרמב"ם שאינו מזכיר מנהג זה. בימינו שהתכלת חזרה להיות מצויה, יש הנוהגים בקשירת התכלת שלא לקשור חמשה קשרים, היות וזכירת המצוות מתקיימת כבר כבתחילה ע"י ראיית פתיל התכלת.
נוי תכלת
אמר רב הונא אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב... ונויי תכלת - שליש גדיל ושני שלישי ענף.
(מנחות לט,א)
מבואר בגמרא, כי יש להקפיד שיחס האורך בין הגדיל (החלק העליון עם הקשרים והחוליות) והענף (החלק התחתון עם החוטים שלא נכרכו) צריך להיות שליש לגדיל ושני שליש לענף.
נחלקו בראשונים בפירוש "נוי תכלת".
לדעת רש"י 'תכלת' הנזכרת כאן היא כינוי לציצית באופן כללי. ודברי הגמרא נסובים על הנוי הנדרש מצד הדין הכללי של 'זה אלי ואנוהו'. לפי פירוש זה יש להקפיד על היחס של שליש גדיל ושני שליש ענף גם כאשר אין חוט תכלת. [ובענין זה ראוי להוסיף את דברי הרא"ש (הל' ציצית סי' טו, וביאור דבריו בבית יוסף סי' יא ד"ה ומ"ש אלא עיקר) כי המנהג הוא לכרוך ולקשור את הציצית ברווחים שווים שהוא נוי למצווה]
אולם לדעת הנימוקי יוסף (יב,ב מדפי הרי"ף), דין זה נאמר בעיקר כאשר כורכים תכלת וכן הביא גם רבינו הרמב"ם (פר' א, הל' ח-ט) כדעת יש אומרים "ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן".
נוטף על הקרן
"אמר רב גידל אמר רב ציצית צריכה שתהא נוטפת על הקרן שנאמר: על כנפי בגדיהם."
(מנחות מב, א)
לכן, לכתחילה ראוי שהציצית תהיה תלויה על צד הבד ותפול לצד הבד כלפי מטה. על מנת שהציצית לא תפול למטה ותהיה תלויה מהצד התחתון של הבד, כדאי בשעת הקשירה להדק מעט את הקשר הראשון לבד.
שיעור אורך חוטי הציצית
אורך חוטי הציצית מתחילת הקשר (הענף) ועד קצוות החוטים (סוף הגדיל) הינו 12 גודלים - לפי הגר"ח נאה 24 ס”מ ולפי החזון איש 28.8 ס”מ. שיעור זה מעכב אך ורק בשעת קשירת הציצית, אך אם רק לאחר שהציצית נקשרה נחתכו החוטים ועדיין נשאר בהם לפחות בצד אחד של כל חוט שיעור 'בכדי עניבה', הציצית כשרה. שיעור 'כדי עניבה' הוא, שניתן יהיה לקשור את החוט על עצמו לפחות פעם אחת ויש אומרים ששיעורו 'כשני גודלין' שהוא כ-4 ס”מ.
היות וחוטי הציצית עלולים להתכווץ בכביסה או להיחתך לאחר זמן, מומלץ לעשותם מעט ארוכים יותר.
הכנסת חוטי הלבן תחילה
"מצווה להקדים לבן לתכלת, ואם הקדים תכלת ללבן יצא, אלא שחיסר מצווה"
(ברייתא,מנחות לח, א)
ראוי לכתחילה להכניס תחילה את חוטי הלבן לכנף הטלית ורק אח"כ להכניס את התכלת. הסיבה לכך הינה, שרש"י מפרש שדברי הברייתא הנ"ל נסובים על סדר הכנסת החוטים בטלית, שלדברי רבי אם הכניס תחילה את התכלת לטלית לא קיים מצווה מן המובחר. (אמנם הרמב"ם פירש כי הברייתא מדברת על הקדמת הכריכה בלבן לפני התכלת וכמבואר בגמרא "מתחיל בלבן ומסיים בלבן") דבר זה ה אינו מעכב כלל, אך מן הטוב להשתדל ולהכניס תחילה את החוטים הלבנים ואחר כך להכניס את התכלת ויש בכך מעלה טובה.
